<h1>סמ"ג עשין סימנים רמ"ד—רמ"ו</h1>
<h2>דף כ:</h2>
והאוכל מנבלתה יכבס בגדיו (ויקרא י"א מ'), יכול כמשמעו שתטמאנו אכילתו, כשהוא אומר בנבלת עוף טהור (שם כ"ב ח') לא יאכל לטמאה בה בה אתה מטמא בגדים באכילתה ואין נבלת בהמה (טמאה) מטמאה בגדים באכילתה בלא משא כגון אם תחבה לו חבירו בבית הבליעה (רש"י פסוק מ') והוסיף רבינו שלמה (חולין כ' ב' ד"ה מלק) ולא זז משם עד שבלעה, ואם כן מה ת"ל והאוכל ליתן שיעור לנוגע ולנושא כדי אכילה והוא כזית, וטמא עד הערב אף על פי שטבל צריך הערב שמש (רש"י שם). כתוב פרשת אחרי (ויקרא י"ז ט"ו—ט"ז) וכל נפש אשר תאכל נבילה וטריפה באזרח ובגר וכבס בגדיו ורחץ במים וטמא עד הערב וטהר, ואם לא יכבס ובשרו לא ירחץ ונשא עונו, ותניא בתורת כהנים (שם פי"ב) שאינו מדבר אלא באוכל נבילת עוף טהור בלבד שהוא אסור משום נבילה וטריפה (ע"פ רמב"ם שאר אבה"ט פ"ג ה"א), ולמעלה (שם שם י"ג) הזכיר עוף טהור שנאמר כי יצוד ציד חיה או עוף, ועל חיה לא נאמר שהוא בכלל בהמה. ומפרש שם שאינה מטמאה בתוך המעים ולא בתוך הפה שנ' נפש אינה מטמאה אלא כשהיא בבית הנפש, וזה אשר נאמר תאכל ליתן שיעור לטומאה כשיעור אכילה בכזית, ואינה מטמאה אדם ובגדים לא במגע ולא במשא (ע"פ רמב"ם שם) ואין לה אלא טומאה זו בלבד, והרי בגדי האוכל אומרים לאוכל מטמאיך לא טמאוני ואתה טמאתני (ע"פ פרה פ"ח מ"ד). וטריפה האמורה כאן לא נאמר אלא לדרוש כמו שאומר שם יכול תהא נבלת עוף טמא מטמאה בגדים אבית הבליעה ת"ל טריפה מי שיש במינו טריפה יצא עוף טמא שאין במינו טרפה (רש"י שם פסוק ט"ו). מניין לעשות שאר כלים כבגדים ת"ל וטמא, יכול יטמא אדם וכלי חרס ת"ל בגד ולא אדם וכלי חרס (תו"כ שם). ונשא עונו אם יאכל קדש או נכנס למקדש חייב על טומאה זו ככל שאר טמאות, ועל רחיצת גופו ענוש כרת ועל כיבוס בגדיו מלקות (רש"י פסוק ט"ז).
<h2>דף כד:</h2>
וכל כלי חרש אשר יפול מהם אל תוכו כל אשר בתוכו יטמא ואותו תשבורו (ויקרא י"א ל"ג) ותניא בתורת כהנים (פרשתא ז') כלי חרש מניין לרבות כלי נתר ת"ל וכלי חרס, אל תוכו את שיש לו תוך טמא ואת שאין לו תוך טהור מלקבל טומאה אף מגבו כגון המטה והכסא והספסל והמנורה של חרש וכיוצא בהן, זו העדות שהעיד חזקיה אבי עקש לפני רבן גמליאל שאמר משום ר"ג הזקן כל שאין לו תוך בכלי חרש אין לו אחוריים, אל תוכו מתוכו הוא מטמא ואינו מטמא מאחוריו, כלי חרש אל תוכו ולא כלי שטף אל תוכו שאין כלי שטף מטמא מאוירו, אל תוכו ולא כשיפול אל תוך תוכו כיצד חבית נתונה בתנור ופיה למעלה מן התנור השרץ בחבית אוכלין ומשקין שבתנור טהורין, וכן אם השרץ באויר התנור אוכלין ומשקין שבתוך החבית טהורין שנא' כל אשר בתוכו יטמא ולא שבתוך תוכו, יכול אע"פ שנקבה החבית תלמוד לומר כל אשר בתוכו יטמא וכמה שעורו של נקב בכלי חרש בכונס משקה בכלי שטף במוציא זיתים, כל אשר בתוכו יטמא ואותו תשבורו מלמד שאין לו טהרה אלא שבירה, דבר אחר אותו אתה שובר לטהרתו ואי אתה שובר אוכלין לטהרתן. יכול אף הכלים יהו מטמאין באויר כלי חרש תלמוד לומר מכל האוכל אוכל ומשקה מטמא מאויר כלי חרש ואין כל הכלים מטמאין מאויר כלי חרש (תו"כ פ"ט) לפי שהשרץ אב הטומאה והכלי שנטמא ממנו ולד הטומאה לפיכך אינו חוזר ומטמא כלי שבתוכו, ולמדנו שהשרץ שנפל לאויר התנור והפת בתוכו ולא נגע השרץ בפת התנור ראשון והפת שנייה ולא נאמר רואין את התנור כאילו כולו מלא טומאה ותהא הפת תחלה שאם אתה אומר כן לא נתמעטו הכלים מלטמא מאויר כלי חרש שהרי טומאה עצמה נוגעת בהן (לשון רש"י שם פסוק ל"ד).
<h2>דף כה.</h2>
מכל כלי עץ (ויקרא י"א ל"ב), ולא כל כלי עץ הרי זה בא למעט, כל כלי עץ בא לרבות שלא כתב מכלי עץ, אחר שריבה הכתוב ומיעט יש לך להעמיד הריבוי בדומה והמיעוט בדומה ונדרש מה שק שהוא מיוחד שהוא משמש את האדם ואת משמשי האדם אף אני אביא את השלחן ואת הטבלא ואת הדולבקי שהם משמשי האדם ואת משמשי האדם וממעט אני את הסולם שהוא משמש את האדם ואינו משמש משמשי האדם, וממעט אני את הקולב ואת הנחותה ואת המנורה שהן משמשין את משמשי האדם ואינן משמשין את האדם, יכול שאני מרבה כוורת הקש וכוורת הקנין ובור ספינה אלכסנדרית שיש להם שולים והן מחזיקות ארבעים סאה בלח שהן כורים ביבש ת"ל שק מה שק מיוחד שהוא מיטלטל מלא וריקן יצאו אלו שאינן מטלטלין במילואן (תו"כ פרשתא ו'). בגד, מניין לעשות שאר כלים כבגדים ת"ל וטמא, מניין לרבות הלבדים ת"ל או בגד, מה בגד (מין) [מן] הגדל בארץ אף עור (מין) [מן] הגדל בארץ יצאו עורות שבים, או עור לרבות את שחיבר לו מן הגדל בארץ כל שהו אפילו חוט או משיחה ובלבד שיחברנו לו כדרך חיבורו לטומאה, יכול אף עור המצה ועור החיפה במשמע תלמוד לומר כל מלאכת עור יצאו אלו שאינן עבודין ולא נעשה בהן מלאכה, יכול שאני מוציא עורות אהלים תלמוד לומר כל כלי אשר יעשה בהם מלאכה לרבות עורות האהלים (תו"כ שם).
שנינו במסכת כלים (פכ"ה מ"ט) כל הכלים יורדין לידי טומאתן במחשבה, פירוש כגון בכלי שעתיד לשוף ולגרר דאמרינן בפרק קמא דחולין (כ"ה א') דטהור וחשב שלא לשוף המחשבה גומרת הכלי ואין עולין מטומאתן אלא בשינוי מעשה שיתחיל לשוף וכן כל כיוצא בזה.
<h2>דף עב:</h2>
למטה הוא אומר (ויקרא י"א ל"ט) וכי ימות מן הבהמה אשר היא וגו' תניא בת"כ (פרשתא י') יש מן הבהמה מטמאה ויש מן הבהמה שאינה מטמאה פרט לטרפה שנשחטה שאינה מטמאה, היא מטמאה במשא ואין השרץ מטמא במשא, בנבלתה ולא בגידים ולא בקרנים ולא בטלפים ולא בעור.
<h2>דף קיח.</h2>
וכי יפול מנבלתם (ויקרא י"א ל"ז) יש מנבלתם מטמא ויש מנבלתם שאינו מטמא פרט לנבלה יבשה שאינה יכולה להשרות, מניין לזרעים טמאין שאם זרען טהרו תלמוד לומר אשר יזרע טהור יכול אפילו שלא השרישו תלמוד לומר הוא (תו"כ פי"א). וכי יתן מים על זרע (שם ל"ח) אע"פ שכבר למדנו בכלי חרש שלא יטמא [את] הזרעים אלא לאחר הכשר הוצרך ללמד גם על השרץ שלא יטמא את הזרעים אלא לאחר הכשר מפני שהשרץ חמור יותר ולא היה למד מכלי חרש, ומניין לעשות שאר משקין כמים תלמוד לומר מים מים לג"ש מה מים האמורים למעלה עשה בהן שאר משקין כמים אף מים האמורים למטה עשה בהן שאר משקין כמים, אין לי אלא שנתן מים על גבי זרע נתן זרע על גבי מים מניין תלמוד לומר טמא הוא לכם. כל שהוא לצרכיכם לרבות את ידות האוכלין כגון עוקצי הפירות שאם הוכשר היד הוכשר כל האוכל (תו"כ שם). וכן לעניין טומאה. ומניין לשומרי האוכלין כגון הקליפות שהן מתטמאין עם האוכלין כשהן מחוברין בהן שנאמר על כל זרע זרוע אשר יזרע כדרך שבני אדם מוציאין לזריעה חטין ושעורין ועדשין בקליפתן והוא הדין לשאר שומרים (רמב"ם טומאת אוכלין פ"ה ה"ד). זרע זרוע זריעה של מיני זרעונים, זרוע שם דבר הוא כמו (דניאל א' י"ב) ויתנו לנו מן הזרעונים. הרי למדנו מפרשה זו שאין שום אוכל מקבל טומאה עד שיבא עליו מים לאחר שנתלש שאם תאמר יש הכשר במחובר אין לך זרע שלא הוכשר במחובר, ומשבאו עליו מים פעם אחת בתלוש מקבל טומאה ואפילו נגוב (ע"פ רש"י שם פסוק ל"ד).
<h2>דף קכז.</h2>
והא לך דין טומאת שרצים. וזה לכם הטמא בשרץ (ויקרא י"א כ"ט), תניא בתורת כהנים (שמיני פרשתא ה') ומביאה בפרק העור והרוטב מקצתה, וזה להביא דמו שיטמא כבשרו מה שאין כן בבהמה. החולד מושטייל"א, והצב פרויי"ט שדומה לצפרדע (רש"י עה"ת שם). למינהו להביא כל מינין של צב כגון חברבר וסלמנדרא הגדלה באור, כשהיה מגיע ר' עקיבא לפסוק זה היה אומר מה רבו מעשיך ה' ברא בריות הגדלות בים וגדלות ביבשה הגדלות בים אם עלו ליבשה מתות הגדלות ביבשה אם ירדו לים מתות, ברא בריות הגדלות באור כגון סלמנדרא וברא הגדילות באויר הגדלות באור אם פרשו לאויר מתות הגדלות באויר אם פרשו לאור מתות מקום חייו של זה מיתתו של זה מה רבו מעשיך ה' כולם בחכמה עשית (תו"כ וחולין שם). אנקה הריצו"ן בלעז, כח לא איתפרש, הלטאה לישאור"א, חומט לימצא, תנשמת טלפ"א (רש"י שם פסוק ל'). והעכבר יכול אפילו עכבר שבים תלמוד לומר על הארץ להוציא את שבים, אלה הטמאים לכם בכל השרץ (שם ל"א) אין לך מטמא בשרץ אלא אלו בלבד (תו"כ שם). שמנה שרצים אלו כל אחד מהם כשימות הוא אב הטומאה לטמא אדם וכלים במגע וכלי חרס באויר ואינו מטמא במשא והנוגע בו אינו מטמא בגדים בשעת מגעו ושיעור טומאתו בכעדשה, וכל השרצים מצטרפין לכעדשה (ע"פ לשון רמב"ם שאר אבה"ט פ"ד ה"ב) כדתניא בתורת כהנים (פ"ז) טמאים מלמד שמצטרפין זה עם זה, עוד מרבה שם מטמאים עורותיהן וביצת השרץ שיטמאו כבשר השרץ, כי שלשה טמאים כתובין בפרשה, כל הנוגע בהם במותם יטמא לרבות ידות הכלים, יטמא עד הערב ואין האוכל אוכלין טמאים ולא השותה משקין טמאין מטמא טומאת ערב. וכל אשר יפול עליו מהם במותם יטמא מכל כלי עץ או בגד או עור או שק וגומר במה המקרא הזה מדבר אם במיתתן הרי מיתתן אמור אם באבר מן המת הרי אבר מן המת אמור למטה הא אינו בא אלא ללמד על אבר מן השרץ החי שיטמא כשרץ, יכול הבשר הפורש ממנו מן החי יטמא ת"ל שרץ מה שרץ בשר וגידין ועצמות אף אבר כן (תו"כ פרשתא ו').
<h2>דף קכח:</h2>
עוד שם (תו"כ פ"י) וכל אשר יפול מנבלתם עליו יטמא (ויקרא י"א ל"ה), במה הוא מדבר אם במיתתן הרי מיתתן אמורה אם באבר מן החי הרי אבר מן החי אמור למעלה הא אינו מדבר אלא באבר מן המת, (מנבלתה) [מנבלתם] ולא מן העצמות וגידין ולא מן השינים ולא מן הצפורנים ולא מן השער שלה.
